השיטה הכי נפוצה בקרב הבוחרים בפאלופלסטי (נתונים מארה"ב).
האזור התורם (שהוא האמה- של היד החלשה בד"כ) הוא רזה וגמיש מה שמאפשר לשתל שנלקח ממנו להפוך לגלילי ולהתעצב בקלות יחסית לצורה של פין. והעור שלא שעיר יחסית נותן יתרון תחושתי ומאפשר את הארכת צינורית השתן בניתוח בודד.
 

המנתח לוקח עור,שומן,ועצבים מהאמה של היד כדי ליצור את האיבר עצמו

אחרי זה, האזור התורם (האמה) יכול להיכסות בכמה דרכים:

ע"י שתל עור חלקי (דק) שנלקח מהירך, ע"י שכבת מלאה (עבה) שנלקחת מהישבן, או ע"י שכבת עור מלאה (עבה) שנלקחת מהבטן.

בניתוח בו יוצרים את האיבר עושים גם הליך שנקרא Nerve-Hookup (חיבור עצבים), בו מחברים עצב אחד לעצב הקליטורלי (עצב שמגיע מהדגדגן שנקרא באנגלית Calitoris קליטורלי=קליטוריס) ועצב שני לעצב מעמוד השדרה.
בגלל זה יש את הסיכוי הגבוה ביותר לאיבר עם תחושה אירוטית וטקטית טובה בשיטה הזו.

קטטר מוכנס דרך צינורית השתן החדשה ונשאר לפחות שבועיים כדי להפחית את הסיכוי לחסימה או לפיסטולה (חור בצינורית) בזמן שהצינורית שתן המוארכת החדשה מחלימה.
 

בשיטה הזו, לפעמים בניתוח בו יוצרים את האיבר ולפעמים לא, עושים גלנספלסטי- כלומר יצירת כיפה ע"י קיפול העור שבקצה הפין ובשילוב עם שתל עור מלא בד"כ מהירך.

מכשיר זקפה מוכנס אל תוך הפין בד"כ 10-12 חודשים אחרי הניתוח ליצירת הפין.

חסרונות של RFF ביחס לשיטות האחרות:
-צלקת מאוד בולטת על היד
*תמונה*
-איבר בגודל ממוצע בד"כ, אין אפשרות לבחור אורך מעל 15 ס"מ ( הממוצע באירופה הוא 13.8 ס"מ שתדע) בד"כ כי אנחנו מוגבלים לאזור התפצלות העצב באמה.

 יתרונות ספציפיים לRFF:
-הסיכוי לתחושה הטובה ביותר ניתן בשיטה הזו, בגלל סוג העצב שמגיע מהאמה ומתחבר ל2 עצבים שונים כאשר אם חיבור לאחד נכשל יש את השני כגיבוי.
 

סיבוכים אפשריים:
-הטווח תנועה של היד עלול להיפגם (נפתר בד"כ ע"י פיזיוטרפיה)
-תחושה חלקית או חוסר תחושה באיבר
-פגיעה בתחושה באגודל (נדיר)
-נפיחות
-החילשות של כוח היד (נפתר עם אימונים ופיזיוטרפיה בד"כ)
-דחייה של השתל (נדיר מאוד)